מכתב פתוח מתנועת M15 בספרד לתנועת Opr8 בישראל: “אתם תהיו חופשיים רק כשתחליטו להיות חופשיים!”

מכתב פתוח מתנועת M15 בספרד לתנועת Opr8 בישראל: “אתם  תהיו חופשיים רק כשתחליטו להיות חופשיים!”

כשאנחנו רואים את האסיפות של קריית שמונה, אנחנו רואים את האסיפות בגרנדה. כשאנחנו מדברים על האוהלים בחיפה, אנחנו מדברים על האוהלים בברצלונה. כשאנחנו רואים את המוני האנשים יוצאים לרחובות בתל אביב, זה ההמונים במדריד שעושים את זה.
שמות שונים לאותה תנועה, שקופצת ממדינה למדינה ומביאה גל של שינוי לעולם. זה לא ארגון בינלאומי, זו לא מפלגה, זו דרך חדשה לעשות פוליטיקה, דרך חדשה לצאת לעולם ולהיות בו. אבל כמו כל שאר דרכי החשיבה החדשות ששינו את העולם במהלך ההיסטוריה, לוקח זמן עד שהן מגיעות לכולם. לכן הן חייבות להתקיים במקביל לדרכים הישנות, במשך כמה שנים.

אנחנו רואים את ההתנגשות הזו בין החדש לישן בתנועה הישראלית, והיינו רוצים לשתף אותכם, מנקודת המבט שלנו, בכמה מחשבות לגבי החוזקות הייחודיות של המהפכה החדשה הזאת. אם תמצאו בטקסט הזה משהו שיכול להיות שימושי לכם, אנחנו נשמח מאוד. זוהי “copyless revolution” (מחאה ללא זכויות יוצרים), אז פשוט קחו את זה, השתמשו בזה, שפרו את זה, והפיצו הלאה.

תנועה ללא מנהיגים

אנחנו חיים בעולם שבו אנו בוחרים באנשים שיקבלו את ההחלטות בנוגע למדינות שלנו במקומנו, בעולם שבו אנחנו בוחרים למי לתת את הכסף שלנו, כדי להשקיע אותו בדברים שלא אנחנו בחרנו, ואנחנו בוחרים לשלם לתקשורת שאומרת לנו מה לחשוב. מישהו תמיד מקבל את ההחלטות במקומנו, ונראה שכל החלטה שהם מקבלים אינה מכוונת לשפר את החיים שלנו. לנסות להילחם במצב הזה על-ידי בחירת מנהיגים שיגידו לבעלי הכוח מה אנחנו רוצים, זו בדיוק אותה טעות נפוצה שאנחנו נופלים בה שוב ושוב. אם דפני ליף, סתיו שפיר, או כל אחד אחר ממשיכים להופיע בתקשורת, לקבל על עצמם את תואר “מנהיגי המחאה”, ולדבר בשם אנשי המחאה, זה אומר שהם לא הבינו מילה וחצי מילה מהמהפכה החדשה שלנו. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט להתעלם מהם ולהשקיע את האנרגיות שלנו בדרכים החדשות, שרק הן מסוגלות באמת להביא שינוי לעולם. בספרד, בארה”ב, בבריטניה, ובהרבה מדינות אחרות, וגם בישראל, אנו מבינים שהדרכים החדשות האלו משמעותן ארגון עצמי ורוחביות. תנועה שבה כל אחד ואחת מאיתנו הם מנהיגים, כל הקולות נשמעים, אף אחד לא מדבר בשם מישהו אחר, אף אחד לא מתיימר לייצג את האחרים. והכי חשוב: תנועה שבה, עם כל המגוון ונקודות המבט השונות, אנו מוצאים רעיונות משותפים שמאחדים אותנו ומראים לנו את הכוח האמיתי של ה-99%.

 כדי ליישם את כל זה, אנחנו בספרד מתארגנים בצורה של אסיפות: אנו נפגשים ברחוב, יושבים יחד, וכל אחד מדבר ומביע את דעתו לגבי הנושא שבו ברצוננו לדון. זה מרחב פתוח שאליו מוזמנים כולם, ובאמצעות דיון פורה אנחנו חושבים ביחד על רעיונות ופתרונות חדשים, לרוב שונים מהרעיונות שבאנו איתם מראש לדיון, ושמתאימים למגוון דעות של יותר אנשים.

יש אסיפות לפי נושאים, ואסיפות כלליות, שבהן כולנו נפגשים כדי לדון בסוגיות הכי חשובות, ואנו מנסים לעשות אסיפות בכל שכונה, כדי שלכולם תהיה אפשרות להשתתף בדיונים. מאות אסיפות לדיון, ללמידה, להצעת פעולות, להתארגנות, או סתם כדי למצוא עוד אנשים שחושבים כמונו ולהתחיל איתם פרויקטים. מאות אסיפות ולכל אסיפה יש את הקול שלה. לפעמים הקולות מסכימים, ואז אנחנו יכולים להוציא לפועל פעולות משותפות וגדולות. לפעמים הקולות לא מסכימים, ואז יוצאות מספר פעולות שונות במקביל. אנחנו מנסים למצוא את הרצון האמיתי של האנשים במקום להשתיק אותו ולהחביא אותו מאחורי קולות של מנהיגים, ואנחנו מגלים שהגיון בריא והרצון לחיים בכבוד ולחיים משותפים והוגנים בעולם, הם רעיונות הרבה יותר נפוצים ממה שהפוליטיקאים מנסים לגרום לנו להאמין. בסופו של דבר, אלו הדברים שה-99% רוצים.

אם ברגע מסויים ברצוננו שמישהו ידבר בתקשורת על הצעה של אסיפה, על פעולה וכו’, אנחנו מקפידים שתמיד יופיעו אנשים שונים, ואנחנו מנסים להתחלף גם בתפקידים אחרים בתנועה, שעלולים לרכז כוח מכל סוג שהוא.

זה לא רק שהשיטה חסרת המנהיגים הזאת היא האפשרות הדמוקרטית היחידה, והאפשרות היחידה שמייצגת נאמנה את המציאות, זאת גם האפשרות הכי אפקטיבית. אם יש מנהיגים, הם יכולים להפוך למושחתים, או להיות מותקפים על ידי בעלי הכוח. אי אפשר לפרק מערכת ללא ראשים, אלא אם כולם מחליטים שהם רוצים שהיא תתפרק.

 להשאיר מאחור את הזהויות ואת התוויות שאינן מאפשרות לנו לצעוד קדימה

הדרך הישנה להיות בעולם, זה קודם כל לבחור תוויות שמגדירות אותנו ומבדילות אותנו מאחרים: שמאלני, שמרן, ישראלי, פלסטינאי, יהודי, וכו’. אחרי שבחרנו תוויות כאלה, החיים הרבה יותר קשים. רק צריך לחשוב ולדבר לפי מה שאומרים "המנהיגים" והחברים בקבוצה. אין מקום לדיון אמיתי, אין מקום לשינוי ושיפור של רעיונות, אין מקום להבין באמת מה חושבים אחרים. כל מה שנשאר זה הויכוח והתחרות בין התוויות השונות, והניסיון להעלים תוויות של אחרים, או לפחות לגרום להם להבין את האמת, כלומר מה שאנחנו חושבים. הדרך החדשה היא הרבה יותר קלה: אנחנו מתחילים להגדיר את עצמנו כבני אדם, ואנחנו נותנים לרעיונות להיות הדבר היחיד שעומד במרכז הדיון. ברור שאפשר לתייג חלק מהרעיונות כימניים, מרקסיסטיים, דמוקרטיים, דתיים, חילוניים, או כל תווית אחרת, אבל מה שחשוב זה שהתווית נשארת משנית לתוכן, כדי לאפשר את הדיון.

 אתם חושבים שהיצמדות לתוויות, זהויות, ומפלגות עוזרת לפתור את הבעיות? אתם חושבים שמה שקורה בכנסת זה דיון אמיתי? אתם חושבים שחברי מפלגה אחת, אחרי שהם שומעים רעיונות של חברי מפלגה אחרת, פשוט משנים את דעתם? האם זאת המערכת שאנחנו רוצים לסמוך עליה? האם המלחמה בין אידיאולוגיות הביאה לעולם טוב יותר באיזו שהיא תקופה בהיסטוריה? אז בואו ננסה משהו חדש.

המערכת הפוליטית שלנו, בספרד, הצטמצמה לשתי מפלגות, ודיון פוליטי בעצם אומר לבחור באחד הצדדים בנוגע למספר קטן של נושאים שנויים במחלוקת שהפוליטיקאים והתקשורת הגדירו בתור הנושאים החשובים. אחרי ה-15 במאי 2011, גילנו כמה דברים חשובים: תמיד יש אינספור תשובות אפשריות לבעיות. אנחנו צריכים ללמוד להימנע מדיכוטומיות שקריות שמציגות את העולם בשחור-לבן, אפילו כשנושאי המחלוקת באמת חשובים מאוד. גילינו שכשאנחנו שואלים את האנשים על מה הם רוצים לדבר, הרבה פעמים סדרי העדיפויות שלהם שונים לגמרי. בדרך כלל זהויות חזקות ונוקשות נבנו סביב תשובות מסוימות לאותן סוגיות מחלוקת, מה שהופך את הדיון בהן לקשה במיוחד לפתרון. לפעמים עדיף להניח נושאים כאלה בצד לרגע, כדי להתמקד בנושאים אחרים, ואז מתוך הבנה הדדית, מתוך דיונים אחרים, ומתוך הכרת נקודות מבט חדשות, אפשר לחזור לסוגיות המפרידות האלה. דברו על מה שאתם רוצים לדבר, מתי שאתם רוצים לדבר על זה, והימנעו מדיכוטומיות שנכפו עליכם.

כמה רדיקלי זה מאבק לא-אלים

בספרד תמיד היו אנשים שניסו להשתמש באלימות כדי לשנות את העולם. אחרי כל הפגנה, קבוצה קטנה היתה שורפת פחי אשפה, מנפצת חלונות של בנקים או משליכה חפצים על המשטרה. M15 היא התנועה המסיבית הלא-אלימה הראשונה, ואנחנו גילינו בשמחה רבה שזה הדבר הכי אפקטיבי שאי פעם עשינו: כשאנחנו לא-אלימים, הרבה יותר אנשים מצטרפים לתנועה, לפעילויות ולהפגנות: מבוגרים, צעירים, מהגרים, משפחות שלמות. ואנחנו הולכים ומתחזקים. בזכות זה שאנחנו לא אלימים, התקשורת והפוליטיקאים לא יכולים לתייג אותנו כפרובוקטורים ולהתחמק מלדבר על הנושאים המהותיים שאנחנו מעלים על סדר היום. הם לא יכולים להפנות את הזרקור לאלימות. כשמשתמשים באלימות, האויב שלנו הופך להיות המשטרה, ואז אנחנו יוצרים מצב שבו אנשים בתחתית החברה נלחמים באנשים בתחתית החברה. אין בזה שום הגיון, ואין לזה שום קשר לאלה שאנחנו באמת נלחמים נגדם. כשמשתמשים באלימות, המשטרה מחזירה בעוד אלימות, ואנחנו משיבים בעוד אלימות, ככה נכנסים למעגל קסמים שקשה מאוד לצאת ממנו.

 להיות לא-אלים לא אומר שאנחנו לא משתמשים בכוח של הגוף שלנו, אבל אנחנו משתמשים בו באופן לא-אלים. אנחנו יכולים להשתמש בגוף שלנו כדי לחסום את הכניסה לפרלמנט, אנחנו יכולים למנוע ממכונית של בנקאי לעבור, וכו’. אבל אנו תמיד מקפידים להצמיד את הידיים והזרועות לצידי הגוף, ולהימנע מהבעות פנים של כעס. אנחנו מראים שאנחנו לא פוחדים, שאנחנו מוכנים לסכן את עצמנו למען עולם טוב יותר, וזה מה שעושה אותנו באמת מסוכנים.

 נראה שבישראל לא היה שימוש רב באלימות כמו במדינות אחרות, אבל אתם עלולים להתחיל להשתמש בה עכשיו, כשאתם מרגישים ומבינים את הכוח של ההמון כשאלפי אנשים יוצאים לרחוב יחד. עדיין, יש לכם הזדמנות לא ליפול לתוך מעגל הקסמים המסוכן הזה. אנחנו מקווים שתשכילו לנצל לטובה את העוצמה הלא-אלימה שלכם.

להחזיר לעצמנו את המילים “פוליטיקה” ו”ציבורי” שנלקחו מאִתנו

מילים מגדירות את המציאות ומשפיעות על ההתנהלות שלנו בחברה. כבר הרבה זמן שהמילים “פוליטיקה” ו”ציבורי” קיבלו משמעות צרה, של אוסף האינטראקציות והמרחבים בחברה שמנוהלים על-ידי הממשלה ובית המחוקקים. כך קרה שאנחנו, האזרחים הפשוטים, הודרנו לחלוטין מקבלת ההחלטות. פוליטיקה זה מה שפוליטיקאים עושים בכנסת, אז אם אתה רוצה להתעסק בפוליטיקה, תצטרף למפלגה, ואם את רוצה להשתמש במשאבים ציבוריים, תבקשי קודם רשות מהממסד.

 עם לידתה של תנועת M15, החזרנו לעצמנו את השימוש במלים האלה. ברגע שהבנו ש”ציבורי” אין פירושו רכוש הממשלה, אלא רכוש של כולנו, גילינו מחדש את השימוש במשאבים ציבוריים. מאז ה-15 במאי אלפי אנשים מקימים מאהלים, נפגשים, מתדיינים, ומפגינים במרחב הציבורי מבלי לבקש אישור מאף אחד. אנחנו יודעים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, וזה מקור הלגיטימציה שלנו.

 אנחנו נפגשים וחושבים יחד איך צריך לארגן את החברה, איך צריך לחלק את העושר, איך המדינה שלנו יכולה להיות מקום טוב יותר לכולנו. זוהי המשמעות האמיתית של המושג “פוליטיקה”, ולנו אכפת ממנו פי אלף מאשר ל”פוליטיקאים המקצועיים”. אנחנו מקדישים את שעות הפנאי שלנו כדי להיפגש, לדבר, ולפעול למען שינוי, משתמשים במשאבים שלנו בלי שאף אחד ישלם לנו. אנחנו לא עושים את זה בשביל לזכות בבחירות, אלא פשוט כי אכפת לנו מהעולם שסביבנו. אנחנו צריכים להתגאות בשימוש במושג “פוליטיקה”. זה לא רק אומר להבין את המשמעות של פוליטיקה אמיתית, זה אומר להבין שה”פוליטיקה” שייכת לנו, האזרחים. הריבונות שוכנת בנו, אנחנו אלו שצריכים להחליט באיזה סוג של חברה אנחנו רוצים לחיות, ואם ברגע מסוים אנחנו מחליטים לתעל את הרצון שלנו באמצעות בית המחוקקים, הפוליטיקאים נמצאים שם אך ורק כדי לשרת אותנו ולציית לנו. עברו הימים שבהם התחננו בפניהם לשנות דברים, רק כדי לשפר קצת את החיים שלנו. הכוח הלגיטימי היחיד נמצא אצלנו, וברגע שהבנו את זה, התחלנו להיות חופשיים. ובגלל שאנחנו חופשיים, העתיד בפעם הראשונה יכול להשתנות. לפני ה-15 במאי, חיינו קבורים תחת שכבות של סקפטיות וציניות. שום דבר לא יכול היה להשתנות, אי אפשר היה לעשות שום דבר. אם צפית בדיון בכנסת, לא התעורר בך שום סוג של רגש, כי העתיד הרגיש נעול, קבוע מראש. לא היה שום דיון אמיתי בין הסיעות, המילים היו מתות בלי שום אפשרות לשנות עמדה, שום סיכוי לחילופי רעיונות אמיתיים או פוריים. ידעת מהרגע הראשון מה הולך להיאמר ומה תהיה ההחלטה. לזה אי אפשר לקרוא “פוליטיקה”. עכשיו, אחרי ה-15 במאי, אנחנו יודעים מה המשמעות של פוליטיקה, ואנחנו יודעים שאנו אלו שצריכים לקבל את ההחלטות.

 בישראל נדמה שקיים עדיין חשש מהשימוש במושג “פוליטיקה”. המחשבה ש”פוליטיקה” זה רק מה שקורה בכנסת עדיין מושרשת היטב, ולכן מגבילה את אפשרות הפעולה של התנועה. הממשלה והתקשורת מחזקים את המחשבה הזאת כדי להשאיר אתכם מחוץ למשחק. אנחנו מפצירים בכם לא לתת להם לשלוט בעתיד. אתם לא צריכים להתחנן לשום דבר, הכוח נמצא בידיים שלכם. ברגע שתבינו את זה, תתחילו להיות חופשיים.

חשוב לציין שבתנועת M15 כל אדם מדבר רק בשם עצמו. אף אחד לא מייצג את התנועה כולה, וזה הכוח האמיתי שלנו. את המכתב הזה כתבו כמה אנשים שהשתתפו בM15 והוא מייצג אך ורק את הרעיונות ואת המחשבות שלהם. האנשים שכתבו את המכתב לא חשובים. תנו לרעיונות לדבר בעד עצמם. אם מצאתם במכתב הזה משהו שיכול לשמש אתכם, אנחנו נשמח מאוד. זוהי מהפכת copyless. קחו את זה, השתמשו בזה, שפרו את זה, והפיצו הלאה.