אחת הטענות המקובלות של מתנגדי משאל העם היא שהציבור לא מבין ולכן לא יכול לקבל החלטות מורכבות.

טעויות בקבלת החלטות הן כמעט בלתי נמנעות בגלל מרכיב חוסר הוודאות שקיים כמעט תמיד ובגלל סיבות נוספות שעיקרן מחסור בנתונים, פרוש מוטעה של הנתונים ותהליך לקוי.

סיפרה הקלאסי של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" מנתח החלטות טיפשיות של מנהיגים אשר גרמו לנזקים גדולים מאוד לארצותיהם ולאנושות.

גם בישראל היו החלטות רבות רעות לנבחרי העם, רשימה  חלקית מאוד עם תיאור דרך קבלת ההחלטות ניתן למצוא בספר "ממשלות ישראל לדורותיהן ההחלטות החכמות והחלטות מטופשות" של דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן.

להלן מספר החלטות שהמחברים סיווגו כהחלטות ממשלה גרועות: 

• הטיפול באירועי ואדי סאליב והפנתרים השחורים
• היציאה למבצע שלום הגליל ב 1982
• החלטות ממשלה על גיוס החרדים
• החלטות על חילופי שבויים עם ארגוני טרור
• הדחת היועץ המשפטי זמיר שפעל לחקירת פרשת קו 300
• הקמת ועדת חקירה לרצח ארלוזורוב 52 שנים אחרי הרצח
• התנהלות הממשלה סביב הסכם לונדון ב 1987
• נסיון החיסול של חאלד משעל ברבת עמון

ובכן השאלה הנכונה היא בעצם לא האם הציבור מקבל החלטות גרועות אלא האם הציבור מקבל החלטות פחות טובות מהחלטות שמקבלים נציגי הציבור. וכיוון שבישראל הציבור לא נשאל לדעתו ולא קיבל החלטות מעולם (למעט בחירת נציגיו), אין על כך נתונים וכל הבעת דעה בנדון היא ספקולציה.

בעולם הרחב מתקיימים כל שנה מאות משאלי עם ברמה הלאומית והמוניציפלית וטרם מצאתי מחקר שמנתח את איכות ההחלטות.

גם אם נקבל את ההנחה שנבחרי הציבור הם יותר מוכשרים ומלומדים מהממוצע של אזרחי המדינה ישנן מספר סיבות שמנטרלות יתרון זה ופועלות דווקא לטובת החלטות הציבור הרחב, 

להלן שלושה ציטוטים מהספר "ממשלות ישראל לדורותיהן ההחלטות החכמות והחלטות מטופשות"  של דן קורן ויחיאל גוטמן,  שהיו מקורבים מאוד למקבלי ההחלטות בישראל המלמדים על רמת ההחלטות של ממשלות ישראל:

1. "בממשלות ישראל לדורותיהם לא ישבו רק גאונים או אנשים בעלי יכולת ניתוח גבוהה מהממוצע, רב השרים היו אנשים נבונים, מנוסים ואחראים – אך לא כולם. יתר על כן, לא אחת מקבלים גם אנשים נבונים החלטות שגויות, מתוך הערכה לא נכונה, בהסתמך על מסד נתונים שגוי ואפילו מתוך שיקולים זרים".
2. "לא פעם החלטות גרועות (של ממשלת ישראל) היו "ירייה מהמותן", מחמת זעם או על פי אינטואיציה ולא על סמך נתונים מבוססים, או כמו שניסח זאת שר החוץ המיתולוגי אבא אבן: ממשלות ישראל מקבלות החלטות נכונות לא לפני שקיבלו את כל ההחלטות הלא נכונות".  
3. בפרק הסיום לספרם – "מנהיגים כבני אדם" (עמ' 292) מביעים הכותבים את הערכתם המסכמת: "כל הממשלות בעולם הדמוקרטי שוגות ו"מפשלות" מעט לעט, וקל לבקר אותן. הבעיה היא שיותר ויותר מתרגלים לכך שממשלות עושות טעויות, ונראה שזו הופכת להיות נורמה ולא יוצא מהכלל".

גם אם נקבל את הדעה שנבחרי הציבור יכולים להגיע להחלטות טובות יותר מאשר אלה של הציבור הרחב, במציאות לנבחרים ישנם שיקולים זרים רבים שפוגעים באיכות החלטותיהם.

 

• הנבחרים שוקלים תמיד איך תשפיע ההחלטה על הסיכוי שלהם להיבחר לקדנציה הבאה, כלומר איך היא תשפיע על תומכיהם ולא על הציבור כולו.
• הנבחרים נוטים להעדיף את הטווח הקצר על פני הטווח הארוך כדי להציג תוצאות בבחירות הבאות.
• הנבחרים נתונים להשפעת לוביסטים.
• הנבחרים נתונים להשפעת בעלי הון שתומכים בהם כספית במסעי הבחירות ו/או מבטיחים להם תעסוקה בעתיד

משהו על חוכמת ההמונים: מספר ציטוטים (בהשמטות קטנות) מספרו של ג'יימס סורוביצקי – חוכמת ההמונים  (עמ' 50)

"אין ראיה ממשית לכך שאדם יכול להיות מומחה במשהו רחב כמו קבלת החלטות או מדיניות או אסטרטגיה. תיקון מכוניות, טיסה, סקי ואפילו ניהול – אלה כישורים שמושגים בעבודה קשה ובסיוע כישרון טבעי. אבל חיזוי של עתיד לא ודאי והחלטה על דרך הפעולה הטובה ביותר אינם כאלה. רוב המקרים קבוצה גדולה של מגוון אנשים תחזה תוצאות בצורה טובה יותר ועקבית יותר ותקבל החלטות אינטליגנטיות יותר אפילו מהמומחה לקבלת החלטות "

קיימים מחקרים רבים המעידים שגם בין מומחים אין תמימות דעים ושמומחים אינם עקביים בהערכותיהם ואינם מודעים לחוסר הדיוק של הערוכותיהם ותחזיותיהם.

דוגמא למחקר המראה את איכות החלטות מומחים – מחקר שבדק את הביצועים של מנהלי קרנות הנאמנות בארה"ב בין 1984 ל 1999 העלה ש 90 אחוזים מהם הביאו תשואה נמוכה יותר מזו של מדדי השוק.

כנגד ההערכה הפושרת של רמת ההחלטות שמקבלת ממשלת ישראל הולכת ומתפתחת בעולם האמונה ש"חוכמת ההמונים" מניבה החלטות טובות יותר מהחלטותיהם של מומחים. גם כאשר להמונים אין את הידע הרב שיש למומחים, שיקלול תשובותיהם של עשרות ומאות אלפי אנשים מביא לקבלת החלטות טובות מאוד.

ולסכום – אין כל הוכחה שהנבחרים מקבלים החלטות טובות יותר מאשר הציבור. רבים הם הסיכויים שההפך הוא הנכון – הציבור יקבל החלטות טוב יותר מנבחריו בתנאי שיקבל את המידע הדרוש לקבלת ההחלטה.